הסללה, ארצות השפלה ורון כחלילי - משהו להתמודד איתו

אני נורא רוצה להתמודד עם המאמר של רון כחלילי על חינוך מקצועי.

שאלות על :
אם הסללה קורת בחינוך המיקצועי, מה קורה בחינוך העיוני?
את מי משרת החינוך העיוני?
מה זה נותן להסתכל על כור ההיתוך כסלקטיבי? איזה עוד אפשרויות יש?
האם שיטת החינוך ב״ארצות השפלה״ היא הסללה לתפישתו?
מה צריך לעשות כדי לאפשר פיתוח של חלומות? של מוטיבציות שונות? ולא של הסללות והדרות ממינים שונים ומשונים?

הפסקה אליה הכי הייתי רוצה טפל זה :

אבל אל תבלבלו את המשוכנעים והמחוברים עם עובדות. זה כל כך 1951. בחיאת רון, הם אומרים, אתה תקוע! בתי הספר המקצועיים של היום הם ממש לא בתי הספר המקצועיים של פעם. היום לומדים שם היי־טק וחלל וסייבר, לא נגרות ונפחות. ואחר כך הם אומרים: בחיאת רון, לא כולם צריכים להיות מנהלים; מדינה ללא פועלים — בחיים לא תשרוד. ואז הם אומרים: בחיאת רון, למה אתה מזלזל בפועלים? יש בוגרי בתי ספר מקצועיים שמרוויחים פי עשר ממך בחודש. וכשאני מתעקש שמזרחים, ערבים, אתיופים ורוסים מוסללים גם היום לחינוך המקצועי הנחות, בעוד שאחיהם האשכנזים מגיעים באוטומט לעיוני, כמעט ללא שאלות, באופן הכי טבעי ונכון, הם כבר עוברים אלי, אתם מכירים את ארסנל המחמאות, אין טעם. 

אבל זה לא יעזור להם, לעיוורי הצבעים מרצון ולתומכי כור ההיתוך הסלקטיבי. אנחנו נמשיך להיאבק בגזענות, בהסללה ובזלזול המובנה בילדינו, עד שהחינוך המקצועי יעבור מהפכה רדיקלית אמיתית, או עד שיבוטל כליל ולאלתר. לאף מדינה או ממסד אין את הזכות המוסרית להכריע בעבור ילד בן 13 וילדה בת 14, אשכנזי או מזרחי, אתיופי או רוסי, מה גובה החלומות שלו, האם יהיה ראש ממשלה או חשמלאי עם משכורת מינימום.

וביינתיים בנקסי : 

חיי האינטרנטים שהפכו לשיר - פוסט שכתבתי ב2012

לפני כ5 שנים פצחנו : דן רוזן, מירב לוין וטלי זוטא בתוכנית לכתיבה ולמידה בלוגים. המעשה המהפכני, שראוי לחזרה בכל רגע אפשרי, היה לכתוב ולבצע את המשימות על בלוג משותף שלנו, המורים, במקביל לזה של הילדים. 
וכך, נכתב פוסט זה, כמשימה ראשונה - כתבו פוסט.
בפוסט המקורי (שסגור) ניתן לראות דיון ביני לבין דן, איכות הבלוג אפשרית היא....
בהשראתו של לארי קובן, הלטתי פשוט לפרסמו שוב : 

זה זמן מה שאני עוקב אחר בלוג שמאוד מעניין אותי.
לבלוג קוראים : חינוך אחר.
את הבלוג כותב פרופסור חנן יניב שכותב על מחשבים וחינוך. ממה שהוא כותב אפשר להבין שמה שהוא עושה עם הסטודנטים שלו, זה לפתח משחק מחשב ענק שמחליף את השיעורים הרגילים, אולי גם זה עוד יגיע אלינו....
לפני זמן מה הוא פרסם פוסט הקרוי "יום בחייו של מורה אינטרנטי". בפוסט הוא כותב על יומו מרגע ההתעוררות ועד סוף היום וקשריו עם המחשב באותו יום.
יום לאחר מכן, קוראת בבלוג, שהיא כנראה גם תלמיד/מורה שלו. כתב לו תגובה שגם אותה הוא פרסם כפוסט "יום נוסף בחייה של מורה דיגיטלית – הפעם בבית הספר…".
מאוד עניינו אותי חייהם. גם אני משתמש המון במחשב ובאינטרנט. וגם לי חיים אינטרנטיים שלמים, כאדם וכמורה. וחשבתי שאקדיש פוסט זה לכתיבת "יום בחייו של מורה אינטרנטי - הפעם בבית הספר הניסויי ארגנטינה". אך ניסויי אלה עלו בתוהו. כנראה שיהיה זה הפוסט הבא.

עם זאת ניסיתי לחשוב על מה כן אכתוב כאן, הרי פוסט ראשון לא נכתב כול יום.
חשבתי לספר על דברים שאני לומד בתור תלמיד, אבל חשבתי שזה יקרה שאני אבין קצת יותר, אני רק בכיתה א' ללימודי.

חשבתי לכתוב על ספר, אך לאחרונה בין קריאה ללימודיי, לבין עבודה, אני לא כול כך מצליח לקרוא ספרים שלמים. זה יותר פרקים מכול מיני ספרים.

אבל כשאין זמן לקרוא, והראש והלב צועקים בגעגוע למקומות אחרים, נפתחים ספרי השירה...

זה שיר שאני מאוד אוהב :

אני אוהב אותו כי הוא מצד אחד מזכיר לי את כול המדריכים ל"איך עושים"
(יש אתר שמיועד רק לכך - instructables (חיבור המילים הוראות ואפשרי) - שיש בו ה-כ-ו-ל), אך מצד שני, הוא כמו נוגע ברגע שבין חלום למציאות.

הוראות לציור דיוקן של ציפור (ז'אק פרוור)

צייר תחילה כלוב
עם דלת פתוחה
צייר אחר כך
משהו נחמד
משהו פשוט
משהו יפה
משהו שימושי
בשביל הציפור
אחר כך מקם את הבד כנגד עץ
בתוך גן
בתוך חורשה
או בתוך יער
התחבא מאחורי העץ
מבלי לאמר דבר
מבלי לזוז...
לפעמים הציפור מגיעה מהר
אולם לעתים היא צריכה שנים ארוכות בכדי להחליט.
אל תרתע
המתן
המתן אם צריך במשך שנים
המהירות או האיטיות של ההגעה
של הציפור  אין לה דבר עם ההצלחה של הציור.
כאשר הציפור מגיעה
אם היא מגיעה
שמור על השקט העמוק ביותר
המתן שהציפור תכנס לתוך הכלוב
וכאשר היא נכנסה
סגור בעדינות את הדלת עם המכחול
אחר כך מחק אחד אחד את כל הסורגים
תוך זהירות שלא לגעת באף נוצה של הציפור
עשה אחר כך את הדיוקן של העץ
תוך בחירת הענפים היפים ביותר
בשביל הציפור
צייר אחר כך את העלווה הירוקה ואת הרעננות של הרוח
את עוצמת השמש
ואת זמזום חיות העשב בחום הקיץ
אחר כך המתן שהציפור תחליט לשיר.
אם הציפור אינה שרה
זהו סימן רע
סימן שהציור גרוע
אולם אם היא שרה זהו סימן טוב
סימן שאתה יכול לחתום
ובכן אתה תולש בעדינות רבה
אחת מנוצות הציפור
ואתה כותב את שמך בפינת הציור.

הוא נכתב על ידי משורר ז'ק פרוור שהוא משורר אהוב, שתמיד אני מרגיש שיש עוד איזה צד שלא חשבתי עליו. 

כנראה שאני לא היחיד - לאחרונה, נראה לי שכאשר יש לי מחשבה חדשה וחדשנית, אני פתאום מגלה שכבר הרבה אנשים חושבים אותו דבר, ובאינטרנט ניתן למצוא אותם בקלות - כי לשיר הזה יש סרטונים רבים ש"שיחקו" איתו. הנה למשל, בסרטון שאני הכי אוהב : 

יש כאן ביקורת עלינו המורים, איך מלמדים. איך אפשר ללמד לא לצייר.
אני חושב שז'ק פרוור לא חשב דברים טובים על בתי ספר.
בשיר "התלמיד העצלן"  הוא מצליח להראות לכולנו, כמה לפעמים מה שאנחנו, כולנו, חושבים על ילדים. רחוק, רחוק מן הפנימה של כולנו.

אבל אמרתי שיש הרבה סרטונים לשיר. אז הנה עוד כמה נחמדים.

           

איך אפשר מאותו שיר להרגיש כל כך הרבה דברים?

איך ניתן ליצור עולמות כל כך שונים, אבל בעצם לדבר על אותו דבר. 

מה תגידו אתם חבריי הפינגווינים?

מה תגידו אתם חבריי המאיירים?

ומה נגיד אנחנו התלמידים העצלנים ?

גוף יהלל שמיים דרך אדמה

נהג יהלל כביש דרך מנוע
אישה תהלל גוף דרך בד
גוף יהלל שמיים דרך אדמה
נערה תהלל ים דרך דמעה
אהוב יהלל אוהב דרך שלילה
גוף יהלל שמיים דרך אדמה 

אדריכל יהלל נוף דרך סרגל
חבל יהלל צדק דרך צוואר
גוף יהלל שמיים דרך אדמה 

סוטה יהלל ישר דרך סטייה
ג'ון דיר יהלל חול דרך ברזל
גוף יהלל שמיים דרך אדמה 

עלית תהלל בוקר דרך קפה
תנור יהלל ערב דרך עוגה
גוף יהלל שמיים דרך אדמה 
גוף יהלל שמיים דרך אדמה 
גוף יהלל שמיים דרך אדמה

כתב : שלום גד

גוף יהלל שמים דרך אדמה.

משפט שכרך לי את הניגודיות המשלימה של ימי הביניים, את הכת״א של כספי, המתח של כוליות וסובייקט והחוק השלישי של ניוטון 

.

למה? כי פתאום צצה ההרגשה כי פעולה לא נעשית עם משהו על עצמו כי אם המפגש עם האחר. עם הניגוד שלו, והאחר הוא הניגוד האולטימיטיבי. אך הפעולה דרך הניגוד אינה רק פעולה ישירה היא עוברת דרך טווח, דרך שילוב של הניגודיות או החיבור שלהם, ההשלמה. 

כלומר, אני והאחר, דרך השפה, דרך האין סוף.

אם אני אדחוף את עצמי, דבר לא יקרה...

אבל אין אני מתכוון ל:

על פי טיילור הקרנבל נועד לתת מקום לכאוס, מתוך הכרה כי בעולמנו כוחות שונים נצרכים, ולמעשה שללא ניגודים משלמים (מה שהוא מכנה complementarities) לא תוכל המציאות שלנו לתפקד. האדם בעולם הפרה-מודרני הבין, אולי מתוך מודעות לעניין, אולי בצורה אינטואיטיבית, שהמציאות שזורה מכוחות שונים, ושאין כוח אחד שיכול לכפות את עצמו על כולה. למעשה, אין כוח אחד יכול להתקיים ללא ניגודו. החזק זקוק לחלש. הגבוה זקוק לנמוך. הטוב זקוק לרע. הקדוש זקוק לטמא. הסדר זקוק לאי-סדר. תומר פריסקו, ניגודים משלימים 

וזאת כי כאן מדבר תומר פריסקו על הפכים. וההגדרה של הדבר זקוקה להופכי שלו, בעצם מהותה. בעצם מהותו של הלוגיקה (האריסטוטלית?) - אם A נכון אז ש ההיפך של A אינו נכון - לא יכול להיות שA  וגם ההפך של A נכונים בו בעת. ולכן, הגדרתו של משהו מחייבת קיומו של ההיפך ממנו. לעומת זאת, ניגוד אינו חייב להיות הופכי. שמיים ואדמה, חול וברזל, נוף וסרגל, אחריות ותעוזה, שגרה ופוריות, האדם והאחר. 

גוף יהלל שמים דרך אדמה. 

אבל אולי את הפילוסופיה הקטנה מעלה אשאיר כמו שהיא ואגע בייחוד באופציה הזו של השיר. 

יעני, X יהלל Y דרך Z.

המשחק הוא למצוא שלשות, שלשות כך שY  ו-Z הם ניגודים משלימים וX הוא גוף או סובייקט.

למשל :

מורה יהלל קשר דרך הוראה

או אולי 

מורה יהלל התפחות דרך כיסא. (אם נהיה צינים לרגע).

זה שיר יפיפה, שמצליח לשאול את השאלה של מה הדבר דרך הפואטיקה במהותה. 

אז מה יהיה מורה ?

מה יהיה מנהל?

מה יהיה _______?

תודה שלום.

על עיצוב מבנה הישיבה הכיתתית וחופש הפעולה לחקור ולהתפתח

לארי קובן הביא את ניסוייה של אנג׳לה ווטסן בסידור כיתה.

מחשבה ראשונה שעלתה לי, כתבתי כתגובה אצל לארי :

 ״thanks for this wonderful post and blog. it is amazing to see (here) teachers who try things, who examine their practical choices and writing about it to share ane discuss publicly. this video:https://www.facebook.com/search/top/?q=seating%20arrangement%20teacher(although its simplifying the idea) deals with the thought that choices in the classroom, and infrastructure for sure, has grounds in the teacher’s identity. in his/er way of what’s education, what’s learning and what’s her/is their job is.and maybe the last thing is that in all the arrangement and marvellous ideas she is trying, the direction of the seating is toward one wall. why? i mean, is there some thing on that wall that symbolises something, or maybe an artifact (screen) that gives The North of the class…״

שבעצם השאלה היא ניתוח התפישות שלנו והאמונות שלנו לגבי ההוראה והחינוך על המבנה ולהיפך. 
מה שמעלה אנג׳לה לסיום, 

During my last year in the classroom, I got rid of the desks and switched to tables! I had been wanting to do this for years, and when I stepped foot in the room in August and saw how the custodians had stacked all those desks in a corner, I realized how much more room I would have. I had all the desks removed and replaced with tables (oh, yes, the custodians looooved that idea), and I was THRILLED with the results. You can read more in my blog post Tables vs.Desks. I do keep desks for children who have a hard time working in close proximity to others. The desks are situated near the tables: if a child has issues, he simply moves the desk back a few feet and gets himself together, then rejoins the team later.

אינו דבר פעוט והוא המעבר משולחנות עבודה desks לשולחנות רגילים tables. זה אינו טריוויאלי משתי סיבות : תפישתית מטפורית ופרקטית. כי הוא מבטא כמה דברים על התפישה שלה על מטפורה של המעשה החינוכי שלה. מה הם אמצעי העבודה לייצור? וגם מעלה את היכולת לחופש וגמישות בכיתה. זה מעלה את היכולת של הילדים, המורה והמשתתפים לבחור יותר וליצור חללים וסיטואציות מקומיות יותר. 

ואולי הכי חזק זה מעלה לי שאלה, שעלתה גם בדיון בבית ספר, על הקושי (מול הרכות) בעיצוב הדוק שאינו גמיש. שאינו מאפשר תנועה ומרחב פעולה ומחקר לאורך זמן. כמו כאן :

מתוך הרצאתו של משה בן דוד קאסוטו - אדריכלות לנוער וילדים

לעומת כאן : 

מתוך הפוסט של אנג׳לה

מה מקל יותר? מה תומך בהשתנות פדגוגית? מה תומך בהתפתחות המשתתפים? המורה? הילדים?