על עיצוב מבנה הישיבה הכיתתית וחופש הפעולה לחקור ולהתפתח

לארי קובן הביא את ניסוייה של אנג׳לה ווטסן בסידור כיתה.

מחשבה ראשונה שעלתה לי, כתבתי כתגובה אצל לארי :

 ״thanks for this wonderful post and blog. it is amazing to see (here) teachers who try things, who examine their practical choices and writing about it to share ane discuss publicly. this video:https://www.facebook.com/search/top/?q=seating%20arrangement%20teacher(although its simplifying the idea) deals with the thought that choices in the classroom, and infrastructure for sure, has grounds in the teacher’s identity. in his/er way of what’s education, what’s learning and what’s her/is their job is.and maybe the last thing is that in all the arrangement and marvellous ideas she is trying, the direction of the seating is toward one wall. why? i mean, is there some thing on that wall that symbolises something, or maybe an artifact (screen) that gives The North of the class…״

שבעצם השאלה היא ניתוח התפישות שלנו והאמונות שלנו לגבי ההוראה והחינוך על המבנה ולהיפך. 
מה שמעלה אנג׳לה לסיום, 

During my last year in the classroom, I got rid of the desks and switched to tables! I had been wanting to do this for years, and when I stepped foot in the room in August and saw how the custodians had stacked all those desks in a corner, I realized how much more room I would have. I had all the desks removed and replaced with tables (oh, yes, the custodians looooved that idea), and I was THRILLED with the results. You can read more in my blog post Tables vs.Desks. I do keep desks for children who have a hard time working in close proximity to others. The desks are situated near the tables: if a child has issues, he simply moves the desk back a few feet and gets himself together, then rejoins the team later.

אינו דבר פעוט והוא המעבר משולחנות עבודה desks לשולחנות רגילים tables. זה אינו טריוויאלי משתי סיבות : תפישתית מטפורית ופרקטית. כי הוא מבטא כמה דברים על התפישה שלה על מטפורה של המעשה החינוכי שלה. מה הם אמצעי העבודה לייצור? וגם מעלה את היכולת לחופש וגמישות בכיתה. זה מעלה את היכולת של הילדים, המורה והמשתתפים לבחור יותר וליצור חללים וסיטואציות מקומיות יותר. 

ואולי הכי חזק זה מעלה לי שאלה, שעלתה גם בדיון בבית ספר, על הקושי (מול הרכות) בעיצוב הדוק שאינו גמיש. שאינו מאפשר תנועה ומרחב פעולה ומחקר לאורך זמן. כמו כאן :

מתוך הרצאתו של משה בן דוד קאסוטו - אדריכלות לנוער וילדים

לעומת כאן : 

מתוך הפוסט של אנג׳לה

מה מקל יותר? מה תומך בהשתנות פדגוגית? מה תומך בהתפתחות המשתתפים? המורה? הילדים?